קורמאק מקארתי מת בגיל 90 מסיבות טבעיות, בסנטה פה, ניו מקסיקו. נחשב אחד מהקולות הנרטיביים האמריקאים העכשוויים הגדולים, נולד ברוד איילנד, למרות שבילה את רוב ילדותו בטנסי. ההצלחה הראשונה שלו שהגיעה גם לקהל בינלאומי הייתה באמצע שנות ה-60 עם שומר הפרדס, שאחריו הם עקבו חושך חיצוני o ילדים של אלוהים y סאטטרי.
בשנות ה-90 פרסם כל סוסים בלוס, הכרך הראשון שלו טרילוגיה המפורסם ביותר שהותאם לקולנוע, צוות שבראשו פנלופה קרוז y מאט דיימון. של כְּבִישׁ נוצרה גם גרסה קולנועית עם ויגו מורטנסן בתור גיבור. אלה כמה שברי מיצירותיו לזכור אותו.
קורמק מקארתי - קטעים
כְּבִישׁ
בפאתי העיר הגיעו לסופרמרקט. כמה מכוניות ישנות במגרש חניה זרוע אשפה. הם השאירו שם את העגלה וצעדו במסדרונות המלוכלכים. בגזרת המזון הם מצאו בתחתית המגירות כמה שעועית ירוקה ומה שנראה כמשמשים, מזמן דמויות מקומטות של עצמם. הילד הלך אחריו. הם יצאו דרך הדלת האחורית של החנות. בסמטה כמה עגלות, כולן מאוד חלודות. הם חזרו דרך החנות וחיפשו עגלה אחרת אבל לא היו עוד. ליד הדלת היו שתי מכונות סודה שמישהו הפך ופתח. מטבעות מפוזרים על רצפת האפר. הוא התיישב והעביר את ידו על הקרביים של המכונות, ובשנייה הרגיש גליל מתכת קר. הוא משך לאט את ידו וראה שזו קוקה קולה.
מה זה, אבא?
תכשיט. בשבילך.
מה זה?
לבוא. לשבת.
הוא שחרר את הרצועות על התרמיל של הילד והניח את התרמיל על הקרקע מאחוריו ותקע את הציפורן האגודלית שלו מתחת לוו האלומיניום בחלק העליון של הפחית ופתח אותה. הוא טפח את התוסס הדיסקרטי שיצא מהפחית, ואז העביר אותו לילד. הנה, הוא אמר.
הילד לקח את הפחית. יש לו בועות, הוא אמר.
תִינוֹק.
הילד הביט באביו, ואז הטה את הפחית לשתות. הוא פשוט ישב וחשב על זה. זה עשיר מאוד, הוא אמר.
זה נכון
קח קצת, אבא.
אני רוצה שתשתה את זה.
רק קצת.
הוא הרים את הפחית, לגם והחזיר אותה. אתה שותה, הוא אמר. בוא נשב כאן קצת.
זה בגלל שלעולם לא אשתה עוד אחד, נכון?
לעולם לא עוד זה הרבה זמן.
בסדר, אמר הילד.
בנו של אלוהים
באלארד חצה את ההר למחוז בלאנט ביום ראשון בבוקר בתחילת פברואר. על צלע ההר היה מעיין שנבע מהאבן המוצקה. כרע בשלג בין עקבותיהם של ציפורים ועכברים, באלארד קירב את פניו למים הירוקים, שתה ובחן את פניו המבולבלות בבריכה. היא שלחה את ידה לעבר המים כאילו היא רוצה לגעת בפנים שהיא מביטה בהם וקמה, ניגבה את פיה בידה והמשיכה דרך היער.
זה היה יער עתיק עם צמחייה שופעת. הייתה תקופה בעולם שהיערות לא היו שייכים לאף אחד וכולם היו חלק מהם. על צלע ההר חלף על פני עץ צפצפה שהרוח נשבה מטה כמו צבעוני, והחזיק בחוזקה בראש שורשיו שתי אבנים בגודל של שתי עגלות; מצבות ענק שעליהן כתב רק סיפור על ים שנעלמו, פגזי קמיע ודגים חרוטים בסיד. באלארד שוטט בין גזעי העצים הגותיים וניתן היה לראות אותו בקלות רבה על פי הבגדים הגדולים על גבו, משתכשך בסחף של שלג עד הברכיים בעודו מתקדם לעבר פניו הדרומיים של צוק אבן גיר שתחתיו ציפורים שרטו בציפורניהן כשעצרו. לצפות.
לא היה זכר למסלול כלשהו על הכביש כשבלארד הגיע אליו. באלארד ירד לשם והמשיך ללכת. השעה הייתה כמעט צהריים, והשמש עשתה השתקפות מסנוורת על השלג, והשלג זרח כמו אינספור גביש להט. צעיף של שלג עטף את הדרך והוא התפוגג לפניו, שכמעט אבד בין העצים; נחל זרם בצד הדרך, חשוך בין גושי קרח; מתחת לשורשי העצים נוצרו מערות קטנות שמהן נתלו ניבים בדולח היכן שהמים הסתננו בלתי נראה. מבעד לסבך הקפוא משני צידי הכביש אפשר היה לראות קוביות של כפור מתפתלות, גדושות בכל דבר שאפשר להעלות על הדעת. באלארד לקח חתיכה ואכל אותה כשהלך עם הרובה שלו על כתפו; השלג נצמד לרגליו הענקיות למרות העובדה שהן עטפו בכמה שקיות.
מקור: epdlp