סירנות y הכלה הצוענית הם שניים מהרומנים השחורים של הקרנה גדולה יותר בנוף של היום. ומסתבר שיש גם שניים אופרות בכורה מצליחות החותמים אנגלית ג'וזף נוקס y כרמן מולה, שם בדוי של הסופר (או המחבר) שהפתיע ביותר את המבקרים והציבור הלאומי. אני פשוט קורא אותם ונותן להם ביקורת.
האמת היא שאני צריך להוריד את הכובע. כל מי שעושה את זה שאנחנו כותבים היינו רוצים לראות רומן בתכונת הבכורה שלנו וגם להוציא אותו לאור בגדול, אבל זה רק יוצא לחלקם. הדוגמאות האחרונות הן אלה של סופרים אלה שעם שתי יצירותיהם הראשונות, הם חוללו מהפכה בסצנה השחורה עם שני סיפורים של אלה שבהם הכל נראה עגול: מבנה, סגנון, עלילה, ביטול וסופים חזקים שנשארים פתוחים.
סירנות ג'וזף נוקס
ג'וזף נוקס בתחילת שנות השלושים לחייו, הוא נולד במנצ'סטר, ועבד בברים, פאבים וחנויות ספרים לפני שעבר ללונדון. עם סירנותעם הרבה מהניסיון וההתבוננות שלו בזמן שעבד בסביבות אלה, הוא השיג את ההצלחה בפעם הראשונה.
והוא השתמש בסגנון נהדר (קריינות גופנית ראשונה גמורה של הגיבור) ודמויות טובות, מהראשית ועד המשנית. גם ממבנה של חלקים ופרקים קצרים שקוראים בלי לעצור. לכך אנו מוסיפים אווירה חשוכה כמו הנרטיב (הרחובות האפורים והקשה והמקומיים והשכונות הרקובות ביותר של מנצ'סטר). ועלילה שבה מאוד צילום רנטגן קשה של התרופה ואת החי סביבו והשפעותיו בתמונה עגומה ככל שהיא נטולת רחמים או תקווה.
אלה בתולות ים, כותרת המתייחסת את הבנות שמעבירות סמים במקומות האלה וכי אז עליהם לקחת את הכסף שנאסף לסוחרים התורניים, הם השיגו הצלחה ראויה. עם טעם לוואי של קלאסיקה מהז'אנר, זו יצירה נהדרת שהיא אולי מעט סתומים בדיאלוגים וגם נוקשים בתיאורים, אך הם חלק מה- חוסר שקט ומצב נפשי של הגיבור ושאר הדמויות.
הלוואי, וזו כבר דעתי האישית ביותר, שהגיבור היה מגיע אלי יותר עמוק, דרישה חיונית במיוחד כשנכנסים לסיפור. אבל לא הצלחתי להתחבר לא 'עידן מחכה, השוטר הכאוטי שהסתנן שאתה לא יודע מה לחשוב, שלא סומך על הכל ועל כולם ואשר נושא היסטוריה אישית של עקירה.
גם לא הצלחתי להתחבר טוב לשדים ולהתמכרויות שלו וגם לא עם מערכות היחסים שלו עם הדמויות האחרות. אולי זו האווירה של חוסר נוחות וחוסר אמון שהסיפור משדר. אבל ההפסדים שלהם או האינטרסים שלהם נשארו איתי לפני שאגיע למה שאני צריך מדמות שתכה בעצב. עם זאת התמונה כולה משיגה איזון.
ורק נקודה נוספת גם אנקדוטאלית: להיות אוהד של המפץ הגדול וסגידה לדמות כה גדולה מהז'אנר כמו באד ווייט (LA חסוי, ג'יימס אלרואי), שאחד מהמשניים, הרע יותר מאשר הרע, נקרא שלדון ווייט לא עזר לי להאמין בזה. עם זאת, כן, אני ממליץ על אמבטיה כהה טובה עם אלה סירנות.
ג'וזף נוקס כבר עובד על רומן שניאז יהיו עוד איידן מחכה.
הכלה הצוענית - כרמן מולה
כרמן מולה היא שם בדוי מאחורי הסופר שחתום על הופעת בכורה בעידן בפנורמה הספרותית השחורה ביותר. זה משחק הרבה לטובתם מכיוון שהוא מגביר את הציפייה והמסתורין. אז כבר יש לך להיט גדול ראשון. השנייה היא להעביר בצורה אימהית אימה, פיתול ואכזריות בעלילות, פרטים, דמויות וטמפסות שקראנו למחברים אחרים מבחוץ, אך לא כל כך בחלקים אלה.
יש משיכות של, למשל, פייר למאיטר הצרפתי או פרנק ת'יליז מפחיד או הבריטי מו היידר בסדרת ג'ק קפהרי החשוכה שלו דניאל קול עם זה גם לאחרונה בובת סמרטוטים. ואיתם מארג מולה עלילה ללא דופי סביב רצח מקאברי מאוד של שתי אחיות צועניות בתקופות שונות אך בנסיבות דומות.
בחלקים שמובילים על ידי סיפור של אירועי עבר איומים פרקי הזמן הנוכחי הם באורך של קצת יותר משלושה עמודים, עם ביטויים תמציתיים ותיאורים נמרצים המקלים על קריאה מהירה ככל שהיא קלה. ונוסף צוות משטרתי של דמויות המתוארות ככל שהן יעילות, החל מהגיבור, הפקח אלנה בלאנקו, ללא ספק הצלחה נוספת בזמנים אלו של המפורסמים העצמה נשית.
אבל כולם יוצרים "צוות" מקהלה, כי ללא ספק היצירה שלהם גם קולנועית לחלוטין, לא רק בתיאורים ובהתנהגויות שלהם, אלא גם בקצב שבו כולם מתחברים זה לזה ואל הפעולה. בנוסף, ועבור אלה מאיתנו שגרים או בדרך כלל מסתובבים במדריד, לעקוב אחריהם בחקירותיהם דרך אותה עיר עתיקה או שכונות פריפריאליות כל כך מוכרות, זה גם רגש אחד נוסף.
הלהיט האחרון: סוף מאוד מזעזע, אחד מאלה שמשאירים את הדלת פתוחה לאימה נוספת זו שכבר לא חשבת שאפשר אחרי זו שקראת. במילים אחרות, אלנה בלאנקו וכל הצוות שלה לא חושבים שייקח להם הרבה זמן לחזור. ואני מהמר שהם ישמרו על הרמה המצוינת של ההתחלה הנהדרת הזו לסדרה.
אך היחידים שלי הם אך ורק אישיים, כמובן. בספרות אני לא אוהב את התקופה בה אני חי, וגם לא את הדברים היומיומיים של הווה זה או של המדינה הזו. אז אני מרגיש ניגוד מוזר בין טובת הסיפור, הקריינות שלו לדמויות עם המעט שמושך אותי שהם נעים או מתרחשים במקומות שאני מכיר. ואחת הבעיות הגדולות ביותר שלי שללא ספק היא מאוד לא נכונה פוליטית בימינו: אני יותר גיבור גברי. מה אני הולך לעשות.