צילום: באדיבות המחבר
מייטה אסטבן נולד ב גוודלחרה ולמד גיאוגרפיה והיסטוריה לפני שהחליט להתמסר לכתיבה. היא הוציאה בעצמה את הרומן הראשון שלה ב-2009 ולאחר מכן עשתה את הקפיצה לעולם ההוצאה לאור. הלך עם מאחורי הזכוכית, שאחריו הגיעו כותרות כגון הילדה בתמונות, ללא תאריך תפוגה, גבעת השקדים, גם אם זה יעלה לך בחיים y שנים של שקרים, בין היתר. עכשיו מתנות הקורא של בקאר. בזה ראיון הוא מספר לנו עליה ועל נושאים רבים נוספים. אני מודה לך מאוד על הזמן והאדיבות שלך.
מאיה אסטבן - ראיון
- ספרות נוכחית: הרומן החדש שלך נקרא הקורא של בקאר. מה אתה אומר לנו בו ולמה זה יהיה מעניין?
מייטה אסטבן: זה א סיפורת היסטורית מה קורה בין לבין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ומספר סיפור שמתערבב אהבה וטרגדיה בעיר פרובינציאלית. החיים של אנה, הגיבורה, היא שיקוף של הדעיכה שחווה סגוביה ורוחה קשורה קשר הדוק לרומנטיקה, לתנועה הספרותית שאליה שייך הספר התומך בה, רימאס מאת גוסטבו אדולפו בקאר.
אנה נשלטת על ידי הרגשות שלה, זה כן טמפרמנטלי ונחוש, ובפעמים אחרות הוא נופל למלנכוליה ושיתוק. אבל כשהוא מרגיש שנעשה עוול, הוא נלחם כדי למצוא את האמת, אם כי אולי עבור מישהו שנשלט על ידי ההיגיון זה אפילו לא היה נחוץ.
והרומן הוא סגוביה, עם יופיו ועצלותו הנפרשים בכל פינה. אני חושב שאחרי שקראתי אותו אני מאוד רוצה לבקר בעיר.
- אל: האם אתה זוכר משהו מהקריאות הראשונות שלך? והדבר הראשון שכתבת?
אני: הסנדק שלי נתן לי את הספר הראשון שלי החמישה כשהייתי בן שמונה ואז גיליתי כמה קריאה מרתקת, את ההרפתקאות שאתה יכול לחיות מבלי לצאת מהחדר שלך. מכאן ואילך הפכה הספרייה לבית השני שלי. אני מהדור שקורא מייקל אנדה o רואל דאל, אבל מיד עברתי לסופרים שהיו בחדר המבוגרים. אני לא חושב שהייתי אפילו בן 16 כשקראתי האניד y האודיסיאה.
הדבר הראשון שכתבתי היה א רומן קצר מאוד בסגנון של הרפתקאותיה של אניד בלייטון כשהייתה בת 10.
- אל: סופר מוביל? ניתן לבחור יותר מאחת ומכל התקופות.
אני: אני לא סופר אהוב, אני קורא רעבתני ושואל אותי זה כמו לתת לי את הבחירה בין אמא לאבא. אבל כן, יש מישהו מאוד מיוחד שאליו אני הולך אלף פעמים: אנטוניו מצ'אדו.
- AL: איזה דמות היית רוצה לפגוש וליצור?
אני: השאלה הזו פשוטה מאוד: ה סלסטינה. הוא דמות מורכבת, שלמה, מלאת ניואנסים, המסוגלת להסתגל לבן שיחו כדי להשיג את מבוקשו על ידי מניפולציה של רצונו. אני מאמין שפרננדו דה רוחאס נתן לנו את הדמות הטובה ביותר בספרות שלנו, ברשותם של סרוונטס ודון קיחוטה.
- AL: יש הרגלים או הרגלים מיוחדים בכל מה שקשור לכתיבה או לקריאה?
אני: אני מנסה לכתוב Silencio ושלי mesa צריך להיות פנים אל הקיר. אם אני לא מצליח להשיג את השקט הזה, אני שם אוזניות עם מוזיקה אינסטרומנטלית. לפני כן הצלחתי לכתוב עם הטלוויזיה בווליום מלא וילדים משחקים סביבי, אבל עם הזמן אני דורש רוגע. אני לא יודע, אולי אני מזדקן.
- AL: והמקום והזמן המועדף עליך לעשות את זה?
אני ה בבקרים ושלי mesa. מאחוריה יש מדף נמוך שאני משתמש בו כשולחן נוסף, שבו אני משאיר את כל התיעוד; אני רק צריך לסובב את הכיסא כדי לגשת אליו. זה נפלא, הרבה זמן לא היה לי מקום וכתבתי עם הלפטופ על הברכיים בכל מקום שיכולתי, מוקף בניירות ומחברות עם פתקים.
- אל: אילו ז'אנרים אחרים אתה אוהב?
אני: בנרטיב, אני אוהב אותם הכל מלבד טרור, אני לא כל כך מבין את הנקודה. אבל, מעל הכל, אני אוהב רומנים עם כתיבה טובה, שלוקחים אותי למה שהם אומרים לי מבלי להתעכב על השאלה אם המשפט מובן או לא. אני גם קוראת שירה ותיאטרון (למרות שהז'אנר הזה הוא הכי פחות).
קריאה היא התשוקה שלי. אם תיתן לי מתנה לבחירה, אבקש ממך ספר.
התחזית הנוכחית
- AL: מה אתה קורא עכשיו? וכותב?
אני: כרגע אני עם אלף נשיקות אסורות מאת Sonsoles Ónega, ואני בדיוק סיימתי חופשי הוא הלב שלי מאת לארה בלי, ביוגרפיה בדיונית של רוזליה דה קסטרו שנראתה לי מרהיבה.
לגבי כתיבה, יש לי א סיפורת היסטורית בין הידיים, וגם א רומן עכשווי התחילה שיש לה סביבה כפרית כתפאורה. אני לא יודע באיזה מהם אבחר. לפעמים אני כותב רומנים במקביל.
- AL: איך לדעתך סצנת הפרסום?
אני: מורכב. אי אפשר לעקוב אחר כל ההתפתחויות החדשות שיוצר שוק רווי בהן. אני רוצה לקרוא יותר ממה שאפשר מבחינה אנושית, כי יש הצעות מעניינות באמת. ויש גם הרבה ספרים חסרי משמעות, לצערי.
- אל: איך אתה מרגיש לגבי הרגע הנוכחי בו אנו חיים?
אני: מבחינתי אני גר באזור כפרי ו כל כך הרבה מתח פוליטי מכעיס אותי מאוד. עם כל הבעיות שיש, שמישהו צריך להתחיל לטפל בהן ושנדחות לטובת העלבון הנוכחי שפוליטיקאים זורקים זה על זה. אנחנו נשארים בלי רופאים, בלי בתי ספר, בלי מסחר... כשבמקרים מסוימים אנחנו במרחק צעד אחד מהערים הגדולות, כי לא רק שהיזמים אינם מוסמכים, הם נחנקים ממסים. הילדים שלנו, בלי עתיד כאן, עוזבים. וחבל, כי הסביבה מציעה שלווה, טבע, חיים הרבה יותר בריאים...
באשר ל מונדו, הופך להיות א חבית אבקהנקווה שמישהו ישקול מחדש ויצליח לנתק את הפתיל בזמן; אם לא, לכולנו יהיה זמן רע מאוד.