הלילה הוא קול חלום: רוזה לנטיני

הלילה הוא קול חלום

הלילה הוא קול חלום היא האנתולוגיה הפואטית הראשונה שנכתבה על ידי המתרגמת והמבקרת רוזה לננטיני מברצלונה. היצירה שייכת לאוסף סירנה, וראה אור בהוצאת Pamiela Argitaletxea בשנת 1994. ספר זה מתאפיין באיכות הומניסטית; במובן זה, היא גם עמוסה במאפיין של נשיות.

לפי דבריו של המחבר עצמו, בשירתה ניתן למצוא מאפיינים של ספרות שנכתבה על ידי נשים: הגזמה חד משמעית של פרטיות ואינטימיות. אין צורך בראוותנות אקספרסיבית אחרת כדי להפוך אותה להבנה, שכן עדינות ורמיזות הן הכל.

על הלילה הוא קול חלום

דרך הדפים, השירים, הפסוקים והסימנים של הלילה הוא קול חלום הרבה נאמר, מבלי לחשוף את כל הסודות. זה אפשרי הודות למשאב שיושם היטב על ידי Lentini: הרמז. אנו רואים זאת בקטעים כגון: "... אני רואה את ירכיך המתוחות שהן שומרות לעצמן / עורן הדק והסודי ביותר" (מתוך "בשעות ללא שינה כמו סלעים").

"הלילה הוא קול חלום הוא מתאים כקודקוד המסע של לנטיני לאור השירה. קול של חזזיות חשמליות, סקרניות ללא הרף, פצוע בעצמו, בעצמו", נבדק על ידי Yeni Zulena Millán ב- הכרוני (2017). היצירה עצמה היא שיר רקורסיבי שבו מתלכדים כמה היבטים אינטימיים של המחבר.: אהבתו של האוהב - בחושני ובמיני - ודמותו מול עיני האחר, קלילות ההוויה, המעט שלו לפני הזמן...

הלילה הוא קול...

אין ביקורות

ראה הצעה ראה תכונות

ניתוח של כמה שירים מאת הלילה הוא קול חלום

"עכשיו כשהלילה לוחש לי"

עכשיו כשהלילה לוחש לי שהלילה לוחש לי שהיא והמים הם אחד

נוכחות, עכשיו כשקול המים חוזר ופולש אלינו, עכשיו בדת המים ההיא

שכחתי לדבר איתך ולדבר איתי ולכן שם את העולם ואת המחוות שלו, אתה צריך

להתעקש, כדי שהוא יזכור לומר "הידיים שלך" למשל, או "הלשון שלי", כדי שלא ישכח

שזה עם השפתיים, הלשון והשיניים של המוצא שבעזרתם אנחנו משגיחים על שמותינו, מעבר לפה המבוהל הזה, ישן ונשכח מכולם, אולי בגלל הזיכרון

של הרוק הזה ושל השיניים האלה בפה שלך, שמלקקות בחרדה את הלשון שלך, כדי שהיא תספר לי, כדי שהיא תנוח איתי במים בלי נוזל, ולא תזכור שהמים וה

לילה הן שתי היעדרויות שגדלות על אותו שם.

ניתוח קצר

"עכשיו כשהלילה לוחש לי" חיבור בפרוזה פואטית. במשפטים הראשונים שלו אפשר לשים לב איך דרך המילים "מים" ו"עכשיו" שואבת המחבר את המרחב והזמניות שבהם מתקיים השיח מאוחר יותר. שם, באותה סביבה משוחזרת תמציתית וצפופה, מוצגת בעוצמה אותה אינטימיות של תחושה נשית - כל כך ייחודית - שעליה מדברת המחברת עצמה בהערות המרמזות על היצירה.

מים - המילה הבולטת ביותר - משמשת גם כמטאפורה לזיכרון, לשכחה ולפצעים עצמיים. דמות המאהב נוכחת גם בהיכרות המראה עד כמה הקיום של ההוויה יכול להיות קצר. אדם.

"בשעות ללא שינה כמו סלעים"

בשעות נטולות שינה כמו סלעים

אני רואה את המצח שלך פצוע מהאוויר,

הגב שהאוויר מגלה וחוקר,

הפה שלך נפתח למחצה והידיים החלולות שלך

אוראדות בצפיפות הלילה.

אני שומע אותך בוער במחוות ארוכות חשופות,

אני רואה את הירכיים המתוחות שלך שהן שומרות לעצמן

העור המשובח והסודי ביותר שלו;

רק עיניך עצומות בפני המסתורין של האוויר.

ניתוח קצר

בשונה מהשיר הקודם, "בשעות ללא שינה כמו סלעים" מוצגים מבנה חופשי יותר ודימוי הרבה יותר ברור. כאן, רוזה לנטיני מתארת ​​את מעשיו של מאהב במהלך שיאו של מעשה אינטימי, ואיך מי שמרגיש וחי אותו, גם מעריץ אותו.

המשורר מתייחס לשיאו של רגע נלהב עם פרוזה שמאפשרת לך להיות קצת יותר מפורשת, אבל מבלי להגיע לעולם לאי אלגנטיות.

שירים נוספים מאת רוזה לננטיני

במהלך עבודתה הספרותית פרסמה רוזה לננטיני כמה אנתולוגיות שירה. ביניהם: מחברת מצרים (2000), דרומה אליי (2001), ארבעת הוורדים (2002), הרעל והאבן (2005), שקפים (2006). היה לנו (2013), ו יפה כלום (2019). כדי להעמיק ביצירתה של המחברת, נותרו כמה מהטקסטים הליריים היפים ביותר שלה.

"הנזק" של דרומה אליי

מתוך חבל הטבור של שאלות

פשוט לזרוק את מה שנשרף,

הימור מתמשך,

צבע מרוחק וצייתן נעלם.

איבדנו אפילו את שמץ הזעם

בעולמות ללא שינה

לילה ולחות

הם מילאו את השיר שלך באבק,

ועכשיו אתה מברך על השקט החיוור

שמקרב את ההד אל הקודש.

מעבר למילים תפורות לקול,

לשונות לבושות בנשימה

שמתפוגגים לתוך מראות,

אז תמונת העולם

עדיין מחכה בשיח,

עם פלא חדש וזמן ריק.

של בדידות וריקנות

הפרוזה הפואטית של רוזה לנטיני עוסקת בדרך כלל בנושאים כמו בדידות, שצלו מוטל על מי שמרוב הרגל מאבד את יכולת התקשורת, ומשאיר רק "דממה חיוורת". אנשים רבים חיים בחברה בודדה, שבה אין יותר אפילו כעס; זה משהו שלנטיני חושף בצורה מבריקה.

"צללים לא גרים" מאת היה לנו

מעבר נפשם לצבאים

הכמיהה שלו למים אותה שכחה

גב אטום למים

בתקופות של עצבנות.

הקרניים נקרעות

כמה עורות נופלים לבריכה.

גלים מטשטשים אותם, גולים.

הכל הוכן

אפילו הצמא לא תופס אותם

כשהם שואלים אם לעגו להם

של הסוף, של החוק שלו.

הם זוהרים בשואלים כאילו הכוח

של התשובה אני יכול להחזיר אותם לגשם

להילה המקיפה את הצללים כמו הד.

הלב דופק את השפה, תקתוק,

מתיקות מנפחת את השפה

והוא דופק בלי מספיק כוח.

ההמתנה גורמת להם

רגע אינסופי

─פיות וזרועות שמוטות

משטח החלקה על הקרח לגלישה─

ואז לתת לפרח חסר המשקל

של מוזרות

לעשות את כל השאר.

של שינוי ושל המתנה

שוב, אפשר למצוא מאחוריו הילה מלנכולית לקרוא שירה של לנטיני. ב"צללים סוטים" מוצגת תביעה לשינוי בתצוגה מלאה, שאלה שלעולם לא הולכת לקבל תשובה מילולית ועם זאת, גם לה לא כדאי לשמוע וידוי.

על המחברת, רוזה לננטיני

CAMERA OLYMPUS DIGITAL

רוזה לנטיני נולדה בשנת 1957, בברצלונה, ספרד. לנטיני, כבתו של המשורר הקטלוני חאבייר לנטיני, גדלה מוקפת בדבריהם של סופרים גדולים, וגילתה עניין בקריאה ובכתיבה מגיל צעיר מאוד. כזו הייתה התשוקה שלו, זה סיים לימודי פילולוגיה היספנית מהאוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה. מאז, הקריירה המפוארת שלו תמיד התמקדה באותיות.

נכון לעכשיו, לנטיני הוא עורך שותף של המגזין איגיטור, בחברת הסופר Ricardo Cano Gaviria. בשנים קודמות גם המשוררת היה ממייסדי הפרסומים הספרותיים אָסִימֵטְרִיָה y שעת שירה. המחברת אישרה בכמה הזדמנויות שכמה מהאזכורים הגדולים ביותר שלה הם חוויאר לנטיני, טרומן קפוטה, צלאן ובונפוי.

עוד כמה שירים של רוזה לננטיני

של שירים היה לנו (2013)

• "מתחת לדברים";
• "פרגים";
• "המשחק";
• "החום";
• "אחים".

מתוך השירים יפה כלום (2019).

• "ענקים 5".