בסוף המאה ה -XNUMX, העיר קומאנה (ונצואלה) הולידה את אחד הסופרים המחוננים והייצוגיים ביותר שלה, חוסה אנטוניו ראמוס סוקר.. הכותב הגיע ממשפחה מוכנה מאוד מבחינה אינטלקטואלית, שם אביו, ג'רונימו ראמוס מרטינס, ניסה להבטיח שהכשרה אקדמית תנצח. אמו, ריטה סוקר מורה, השפיעה מאוד על יכולתו התקשורתית של המשורר הצעיר. בגלל זה היה קשר משפחתי עם אנטוניו חוסה דה סוקר, הגיבור הוונצואלי הידוע, שכן היא הייתה אחייניתו הגדולה של המרשל הגדול.
מגיל צעיר התאפיין המשורר בכך שהוא שקוע בעצמו ובודד מאוד. ראמוס סוקר בילה שעות מזמנו לבדו בקריאה, מטפח את השכל שלך לבד. לרוע המזל חייו הושחרו ממצב שפקד אותו מאז שהיה צעיר ושסימן אותו עמוקות: נדודי שינה.
ראמוס סוקר, הפילוסוף, המשורר והקונסול
לצד הכשרתו בהוראה עצמית למד הסופר במכללה הלאומית בקומאנה. במוסד זה במדינת סוקרה הוא קיבל תואר ראשון בפילוסופיה בגיל 20 (1910). הציונים שלו, כמובן, היו יוצאים מן הכלל.
למרות שהכותב רצה להיכנס לאוניברסיטה המרכזית בוונצואלה מבלי לבזבז זמן, מגיפה שנפרקה בעיר קראקס מנעה זאת.. עם זאת, ובזכות הכשרתו בהוראה עצמית, ברגע שרמוס סוקר חזר לפעילות אקדמית, הוא ניגש לבחינת הכניסה שלו ונכנס בנוחות בשנת 1912.
בתקופת ההמתנה הופיע לראשונה חוסה אנטוניו כמשורר על ידי פרסום יצירות בתקשורת אזורית כמו הצולע המאויר. בגיל 21 בלבד החל הסופר להטביע את חותמו שירה אמריקאית ספרדית.
השפעתה של הפילוסופיה בעבודתו הייתה בולטת, כמו גם אהבת השפות בתרגומיו המסודרים. הסופר, למרות דמותו הנסוגה, הפיק ללא הרף טקסטים מסוגים שונים, והגיע לקהל רחב שנשבה בעטו. לא ביומנים לשווא כמו אל הראלדו y אל Nacional הם פתחו את חלליהם לפרוזה הנשגבת של ראמוס סוקרה.
לאט לאט, האינטלקט של ראמוס סוקר הוביל אותו לטפס בסולם בחברה ובפוליטיקה, עד כדי כך שבשנת 1929 מילא את תפקיד קונסול ונצואלה בשוויץ. המינוי היה יותר מכדאי, אולם הרוע שפקד אותו נמשך עד כדי הרס עולמו.
חוסה אנטוניו ראמוס סוקר, המשורר המקולל?
באותו זמן שרמוס סוקר השיג מקום בשירה הוונצואלית, נדודי שינה שברו אותו. שיריו הם דוגמה מובהקת לכך, היו הבריחה לציון סבלו. הסופר עשה רבות לשיפור מצבו, עד כדי כך שהוא פנה לבתי חולים ומרפאות נפש כדי למצוא פיתרון. מה שהם הצליחו לרפא אותו היה אמביאזיס בהמבורג, אך בעיות בריאותיות הנגרמות מחוסר שינה החלישו אותו.
כמעט לא מובן להבין איך, לצד חיים של הצלחה אישית, עובר כאב וחרטה ברמה הפיזית. עם זאת, קריאת שירים כמו "פרלוד" מבהירה מה באמת קורה בהווייתו.
לא, ראמוס סוקר לא היה "משורר מקולל", הוא היה אדם שניחן במתנה גדולה אליה ידע לזרוח, אך למרבה הצער גורל נדודי השינה סימן את גורלו. ביום הולדתו ה -40, ולאחר מספר ניסיונות לא מוצלחים, ניסה המשורר בפעם האחרונה לקחת את חייו, והוא הצליח. הדבר היחיד שאפשר להוסיף אולי כדי לתת תוקף לאות התואר הזה שרבים הכשירו אותו הוא שהוא לא מת באופן מיידי, אלא שהוא ייסר 4 ימים ברציפות אחרי שצרך מנה ורונאלית.
"פרלוד" (כאות לצערו הרב)
«הייתי רוצה להיות בחושך ריק, מכיוון שהעולם פוגע באכזריות בחיי והחיים פוגעים בי, אהובה חסרת חשיבות שאומרת לי מרירות.
ואז הזיכרונות יעזבו אותי: עכשיו הם בורחים וחוזרים בקצב הגלים הבלתי נלאים והם מייללים זאבים בלילה שמכסה את המדבר בשלג.
תנועה, סימן מעצבן למציאות, מכבדת את המקלט הפנטסטי שלי; אבל אני הייתי מטפס עליו בזרוע עם מוות. היא ביאטריס לבנה, ועומדת על חצי סהר הירח, היא תבקר בים הצער שלי. בקסמו אנוח לנצח ולא אצטער עוד על היופי הפגוע או על האהבה הבלתי אפשרית.